<h1>תוספות רי"ד — ב"ב מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן. פירוש נראה לי דכל זה אליבא דר', אבל רבנן דפליגי עליה דרבי, אפי' אי סבירא להו כריה"ג, כיון דמחיים לא מצי לאיתהנויי מינייהו, דאע"ג דלית בהו מעילה אסירי בגיזה ועבודה ואין בהן היתר אלא לאחר שחיטה, כראוי חשיבי להו, וכי היכי דפליגי עליה דרבי בשבח פליגי נמי בהא.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב פ"א ע"ב] וניחוש דילמא לאו ביכורין נינהו וקא מעייל חולין לעזרה. אי קשיא וכי אסור להכניס חולין לעזרה, והא תנן בזבחי' בפ' כל התדיר [צ' ע"ב] ובכולן הכהני' רשאין לשנו' באכילתן לאוכלן צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה אלמא מעייל תבלי חולין לעזרה ומבשל להו עם בשר חטאת ואשם. תשובה אינו אסור אלא להגישן ע"ג המזבח ולעשות בהם מעשי קדשי מזבח, שהביכורין טעונין תנופה, ודכוותה אמרי' נמי בריש פ' הזרוע [חולין ק"ל ע"א] דמקשה התם ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מק"ו, ומהדר דאי אפשר למיעבד בהו תנופה, לינפינהו אבראי לפני ד' כתיב, אי אגוואי קא מעייל חולין לעזרה, ודכותה אמרי' נמי בפ' בתרא דמנחו' [ק"ד ע"ב] דתנן התם פירשתי מנחות של עשרונות ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון ר' אומר יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים, ואמרי' בגמ' במאי קמיפלגי אמר רב חסדא במותר להכניס חולין לעזרה קמיפלגי, דרבנן סברי מותר להכניס חולין בעזרה, ור' סבר אסור להכניס חולין לעזרה, והתם נמי בעיא מנחה הגשה וקמיצה ע"ג המזבח, ובתר הכי מסיק רבא אמר דכ"ע אסור להכניס חולין לעזרה כו', וקשיא לי ממאי דתנן בשילהי פ' השולח גט [גיטין מ"ז ע"א] גבי המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא ביכורים מפני תיקון העולם, ואמרי' בגמ' מפני תיקון עולם אין מפני דאורייתא לא, אלמא מביאין ביכורים אע"פ שאינו חייב מן התורה, ולא אמרי' דקא מעייל חולין לעזרה, ותנן נמי בפ' בתרא דחלה אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו מפני שאמרו הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוורי ירושלים, ותנן בפ' ששי דשביעית אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ אמר ר' שמעון שמעתי בפי' שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוץ לארץ, ומקשה בירושלמי תמן תנינן אריסטון הביא ביכורים מאספמיא וקיבלו ממנו ויביא תרומה, א"ר הושעיא ביכורים באחריות בעלים תרומה אינה באחריות בעלים אם אומר את כן אף הן מרדפין אחריה לשם, פי' מקשה לת"ק דאמר אין מביאין תרומה מח"ל, ולא מפיק סוריא מכללא כדמפיק ר' שמעון, אלא סבר דאף מסוריא אין מביאין, ומ"ש תרומה מביכורים שמביאה מסוריא, ותירץ ר' הושעיא שהביכורים הן אחריות הבעלים להביאן להר הבית, כדתנן בפ"ק דביכורים ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית שנאמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ד' אלהיך, פי' ואין לגזור שמא יהו הכהנים מרדפין אחריהן, אבל התרומה אינה באחריות הבעלים להגיע ביד הכהנים, אלא הן מחזרין בגרנות לקבלה, ואם אתה מתיר להביא תרומה מסוריא, יהיו הכהנים יוצאין מארץ ישראל לסוריא לקבל התרומה, ואסור לצאת מן הארץ לחוץ לארץ, הנה מוכיח מכאן דסוריא הויא חוץ לארץ, ומדאורייתא אין מביאין ממנה ביכורים, וחכמים אומרים שיביאו, ואמאי והא קא מעייל חולין לעזרה, ונ"ל לתרץ דודאי כל היכא דפטירי מדאורייתא ורבנן אחמור דלייתו לא חיישי' משום חולין בעזרה, דחולין בעזרה לא אסירי מדאורייתא אלא חולין שנשחטו בעזרה, כדנפקא לן [קדושין נ"ז ע"ב] מכי ירחק ממך המקום וזבחת, דילפי' מהתם בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום, אבל להכניס חולין בעזרה אינו אסור אלא מפני שנראה דרך בזיון לנהוג בחולין קדושה ולהגישן על גבי המזבח כמו הקדשים, ודבר זה אינו אסור אלא מדרבנן, וכיון שחייבו חכמי' להביא אין כאן בזיון שהרי חכמים הצריכוהו לכך, וכיון שחכמים הצריכוהו אין שם ספק אלא ודאי הן קדושים, אבל הכא דהא ספק קודש ספק חולין איכא למיחש לחולין בעזרה, ודמי האי קצת למאי דאמרי' התם [ביצה ד' ע"ב] שני ימים טובים של ר"ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא דמי ונולדה בזה אסורה בזה, וטעמא דמילתא הוא מפני שלא היו מקבלין העדות אלא עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה אין מקבלין אותן ונוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ואע"פ שאותו יום הוא חול גמור, כיון שאין מקבלין העדו', אפ"ה עשו אותו קודש וביצה שנולדה בו אסורה למחר, ובב' ימים טובים של גליות שהוא ספק תורה, אמרו [שם] נולדה בזה מותרת בזה, שהאחד הוא חול גמור, אלמא בדבר שהוא ודאי חול והן עשאוהו קודש הוי קודש, ובספק חול ספק קודש דאורייתא, הוי חול, והה"נ בביכורים בדבר שהן חולין מן התורה והם עשאום קודש, לית בהו משום חולין בעזרה, ובדבר שהוא ספק קודש ספק חולין מדאורייתא יש בהן משום חולין בעזרה. עיין מ"ש בפרק כל הזבחים שנתערבו, עיין בפ' הזרוע במהדורא תליתאה שהוכחתי שאיסור להכניס חולין בעזרה הוא מדאורייתא.
<h2>דף כד:</h2>
[ב"ב ק"מ ע"ב] פיסקא רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה [חלה] עליהן. פי' דקסבר רשב"ג טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמן הן, ואינן לא זכר ולא נקבה, ואינן כשרין לזבחי שלמים, דכתיב בהו ואם זכר ואם נקבה והני לאו זכר ולאו נקבה נינהו אלא הן בריה בפני עצמן ולא ייקראו לא זכר ולא נקבה, ורבנן סברי ספק זכר ספק נקבה נינהו, הילכך כשרין לשלמים דאו זכר או נקבה הן, ודוקא במקום דכתיב זכר או נקבה פליג רשב"ג, אבל לגבי ירושה לא דלא כתיב אלא בן או בת ירית, כדתנן אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל, ולגבי בנן נוקבן נמי משום דכתיב בנן נוקבן, פליג רשב"ג דהני לא מיקרי נוקבן וכן נמי כשאמר אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה טומטום אינו נוטל, דאין אלו לא זכר ולא נקבה אלא בריה בפני עצמן, אבל אם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל, דלגבי ירושה לא כתיב לא זכר ולא נקבה, אלא בן או בת, והני או בן או בת הם.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"ב קל"ג ע"ב] ולא תשיימיה את דאמירתו לגבוה כולי. כת' רבי' יצחק זצוק"ל תימא לי דא"כ דבאמירה אם נתרצה לגבוה אינו יכול לחזור בו, מה הוא הא דתנן בקדושין [כ"ח ע"ב] רשות הגבוה בכסף, דמשמע דוקא בכסף ולא באמירה, וגם בערכין [כ"ז ע"א] אמרי' גבי שום הקדש, שאם שמה ביוקר אינו יכול לחזור בו גו', ואיני יודע מה קשיא לי', והרי משנה אחת היא התם, רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואמרי' בגמ' ת"ר כיצד רשות הגבו' בכסף גזבר שנתן מעות במטלטלין אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך, כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק, ואמרינן נמי התם משכו במנה ולא הספי' לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתי' מ"ט ונתן הכסף וקם לו.
